שבט - הוא חודש בלוח הבבלי ובלוח העברי. 

מקור השם "שבט" מבבל, כמו יתר החודשים העבריים.

 - באשורית הוא נקרא בשם "שבטו"

ובאכדית -  šabāṭu

מלשון מכה, על שם הרוחות הנושבות בו.

יש מפענחים את שם החודש שבט מלשון ענף זמורה, כסמל לפריחת האילנות בחודש זה.

המזל השולט בחודש הוא מזל דלי, עליו מושל הכוכב שבתאי.

בספרות החסידית מוסבר הדבר על פי הכתוב "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים", ומכיוון

שחודש זה יוצא אחרי שרוב גשמי העונה ירדו, ובורות המים היו מלאים, והיו שואבים מים ממרומי הבור בעזרת דליים.

.

ראש השנה לאילנות הוא המועד בו גובר כוחה של חמה.

השמש מגביהה את מסלולה,

שעות האור מתארכות והלילות מתקצרים,

 ימות החמה באים וקרבים.

בדיוק חצי שנה מיום ט"ו באב בו תשש כוחה של השמש,

השמש מקצרת מסלולים, הלילות מתארכים וימות הגשמים קרבים.

.

בט"ו בשבט, פרחי עצי השקד משתבצים במרקם של צבע וריח, מסביב נמצא שלל של פרחי רקפות, כלניות, האירוס הארץ ישראלי, הדודא הרפואי וציצי העצים האדמדמים מתחילים לבלוב לאחר תרדמת החורף.
.
לט"ו בשבט כחג אין אף אזכור במקרא גם לא מסורת בידי חז"ל.

לקריאה על מקורו של סדר ט"ו בשבט לחצו כאן.

.

:חודש שבט בהיסטוריה ובמסורת היהודית
[ רשימה זו אינה שלמה. אתם יכולים לעזור לי על ידי הוספת פרטים חסרים בתגובות.]

א' בשבט - משה חוזר על התורה (דברים א' ג') - ט”ו בשבט זה הזמן בו התחיל משה רבנו לפרש את התורה, אלו הם 37 ימים שמשה חוזר על כל התורה ומקשר את נשמתו בכוחות עליונים ע”י דיבורי תורה שהיא התורה שבעל-פה.

"י"ז-י"ח שבט - פורים הקטן של סרגוסה, שבו ניצלו יהודי סרגוסה מהשמדה דרך  מודיע שעידכן אותם.

 כ"ד שבט (517 לפנה"ס) – נבואת זכריה (זכריה א' 7–16)

זה גם הספר היחיד במקרא שבו מוזכרת המילה שבט.

כ"ח שבט (134 לפנה"ס בקירוב) – אנטיוכוס החמישי נטש את המצור על ירושלים

ואת תוכניותיו להשמדת העיר. יום זה נחגג כחג בימי החשמונאים. (מגילת תענית)

שבת שירה - שבת בה מקריאים את פרשת בשלח, שירת הים ובהפטרה של אותה השבת מקריאים את שירת דבורה הנביאה.

.

בתמונה עץ אלה שצילמתי בעמק האלה, קרוב לבית שמש

מקור שם העץ אלה, כמו גם שם העץ אלון (ואף "אילן" המופיע בלשון חז"ל), במילה "אל", בהקשר של עץ מקודש לאלים.

המילה "אלה" (או "אלת" בסיומת ת' נקבית) שימשה באוגרית כשם נרדף לאשרה. השם "אלה" מופיע בתנ"ך פעמים רבות, ויש המזהים את ה"בטנים" שהוזכרו ברשימת "זמרת הארץ" (בראשית מג יא) כפירות האלה האטלנטית, בין היתר בשל השתמרות שם העץ בערבית כ'בטם'.

חשיבות בימי קדם
לעיתים קרובות נזכרים האלון והאלה יחד בתנ"ך, למשל "עַל־רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל־הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ..." (הושע פרק ד פסוק יג). הושע מתאר את החטאים הפולחניים של העם שנעשו תחת עצי האלון, הלבנה והאלה ומאשים אותם בעבודה לאלוהים אחרים, ואכן, יחד עם המילה "אילן" המאוחרת בהרבה, השורש המשותף להם הוא "אלת" המרמז על החשיבות הפולחנית של העצים בימי קדם.

אזכורים בתנ"ך
האלה מופיעה פעמים רבות בתנ"ך, הנה כמה מהאזכורים:

יעקב – "וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם־שְׁכֶם" בראשית פרק ל"ה פסוק ד

גדעון בן יואש – "וַיָּבֹא מַלְאַךְ יְהוָה, וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה, אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ, אֲבִי הָעֶזְרִי..." שופטים פרק ו' פסוק י"א

שאול המלך – "וַיָּקוּמוּ, כָּל-אִישׁ חַיִל, וַיִּשְׂאוּ אֶת-גּוּפַת שָׁאוּל וְאֵת גּוּפֹת בָּנָיו, וַיְבִיאוּם יָבֵישָׁה; וַיִּקְבְּרוּ אֶת-עַצְמוֹתֵיהֶם תַּחַת הָאֵלָה, בְּיָבֵשׁ, וַיָּצוּמוּ, שִׁבְעַת יָמִים." דברי הימים א' פרק י' פסוק י"ב

אבשלום בן דוד – "וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל-הַפֶּרֶד, וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ, וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר-תַּחְתָּיו, עָבָר. וַיַּרְא אִישׁ אֶחָד, וַיַּגֵּד לְיוֹאָב; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה רָאִיתִי אֶת-אַבְשָׁלֹם, תָּלוּי, בָּאֵלָה." שמואל ב' פרק י"ח

ישעיהו – "וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה, וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר: כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן, אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם--זֶרַע קֹדֶשׁ, מַצַּבְתָּהּ." ישעיהו פרק ו' פסוק י"ג

שם האלה בארמית הוא בוטמא, וזהו גם השם הארמי של הבטנים המקראיים. לפי דעה אחת בתלמוד , האלה נכללת בתוך עשרה מיני הארזים, כלומר עצי סרק שהאדם מחשיב רבות את השימוש בענפיהם או גזעיהם, כארז.

ואחרון להיום, תומר דבורה הוא ספר מוסר קבלי, שכתב המקובל רבי משה קורדובירו (הרמ"ק) בתחילת תקופת האחרונים (אמצע המאה ה-16) בצפת .