מקל המטאטא הנשכח והפחד מתעופה.
פורסם ע"י entheogenic paths בתאריך
מקל המטאטא המטפורי של המכשפה נשכח בחלקו האחורי של ארון ישן, מכוסה בקורי עכביש ועטוף בחושך. אף אחד לא נגע בו כל כך הרבה זמן שהוא שכח את מטרתו. מי שלא נגע בו שכח איך להשתמש בו, וכנראה שכח גם למה אי פעם רצה.
בכל זאת, אתם עלולים לשבור את הצוואר או ליפול ממקל המטאטא המעופף גבוה בשמיי השבת השחורים. בדיוק ככה, המטאטא לרוב מקורקע ורוב המכשפות של היום כבר לא עפות.
בואו נפתח סדק בדלת אל הנשכח וניתן לאלומת אור לזרוח פנימה, בואו נאיר עבר הרבה יותר מעניין מההווה שלנו.
אם המכשפות של היום כבר לא עוזבות את גופן באקסטזה של תעופה רוחית אז זה הוגן לומר שהן גם אינן מאמינות בנשמה, בצבאות של רוחות, באלים ישנים, בעולמות אחרים, או בקסם. ללא אמונות כאלה וניסיון ממקור ראשון שלהן, הכישוף הופך למניפה של טקסים ריקים עם מילים ריקות המבוצעות בגלימות קטיפה מקומטות. כל זה הופך למשחק תפקידים שהוא לא יותר אמיתי או מרשים מקבוצת נערים עם פני אקנה שמגלגלים קוביות במרתף של אמא שלהם.
כישוף הוא לא פולחן אלות ניאו-פגאני, זה לא פולחן מזג אוויר חילוני, זה גם לא חיבוק עצים, וזה לא זיון ניו אייג'י.
כישוף אינו בטוח.
כישוף אינו נעים ואינו חביב.
כישוף הוא נחלתם של הטריקסטרים, המנודים, הנודדים והעקומים. זה שייך לאלה שיודעים שכל אור מטיל צל, זה שייך לאלו שהביטו אל מעמקי החושך בנפשם וקיבלו את מה שהם ראו יחד עם כל הטוב. כישוף דורש ערמומיות, מניפולציות, מודעות עצמית, מוסר הסתגלות וקורט של טירוף. כישוף הוא גם סיכות חדות הנחדרות לתמונת שעווה של אויב, שיערה של מאהבת קלוע בשיערו של המכשף, שורש רעיל של שבתאי שנקטף בחצות, דם שנשפך עבור רוחות רעבות, בריתות קסומות שנעשו עם דיימונים, חופן עלי שיכרון מיובשים שנשרפים ונשאפים, לדבר עם צללים, או לחש קדום שמושר כדי להפוך לעורב וכישוף הוא גם יין הסבאת' הנטמע בגופינו תוך כדי ריקוד פראי, שיכורים בין העצים לאור הירח המתמלא.
מהי מכשפה בעצם בלי שלל רוחות מוכרות? מהי מכשפה ללא ידע וניסיון של העולם האחר? מהי מכשפה שמעולם לא שינתה צורה? מהי מכשפה שלא יכולה להגיע לאקסטזה? מהי מכשפה שלא יכולה לעוף? יש שיגידו שאין מכשפה בכלל.
אם אתם רוצים להיות מכשפה, תחילה עליכם למות. בדיוק כמו שהילדים שהייתם מתו כשנהייתם מבוגרים, האני האנושי שלכם חייב למות כדי להפוך למכשפה.
חניכי המסתורין חצי חיים וחצי מתים. אנחנו נשמות שתקועות בין לבין - לא ממש רוחות ולא ממש אנושיות. אנחנו מחליפים צורה בין צורות מגוונות - כעת אנושיים, כעת בעלי חיים, כעת רוח, כעת כוח יסוד, כעת מילה אחרת.
אנחנו נסחפים בין עבר, הווה ועתיד בידיעה שהזמן הוא אשליה לא ליניארית והכל נגיש. אנחנו מטיילים בין עולמות בידיעה שכולם אחד ואנחנו נוכחים בכולם בכל עת. אנחנו מוחזקים על ידי רוחות ויש כאלה שמחזיקים אחרים עם הרוחות שלנו.
אנחנו הולכי החלומות, משני הצורה, הפסיכופומפים, הרואים, המדיומים, המיסטיקנים, בעלי החזון והמרפאים המופלאים.
אנחנו רואים את הבלתי נראה, שומעים את הבלתי נשמע, נוסעים למקומות בלתי נגישים וחווים את הבלתי אפשרי.
אנחנו שוכנים בפרדוקסים בתוך השעיית חוסר האמון. אנחנו רוקדים על קצה הפגיון בין חיים ומוות, בין ערות וחלום, קסם ושיגעון. אנחנו לא טבעיים. אנחנו עַל טִבעִי.
כל כך מעטים מאיתנו היום משיגים כזה מצב. כאשר הפחד הוא הסיבה מספר שתיים, שבאה אחרי בורות.
אנחנו מפחדים לעוף כי קסם עשוי להיות אמיתי.
אנחנו מפחדים לעוף כי אולי זה לא שם.
אנחנו מפחדים לעוף כי אנחנו חושבים שכל השיטות להשיג זאת מסוכנות.
אנחנו מפחדים לעוף כי אנחנו מפחדים למות.
שינה היא כמו מוות, או חיקוי קל של מוות. תעופת הנשמה היא המוות הקטן. הגוף שלכם שוכב כאילו הוא מת, מת בעולם הזה, בזמן שהנשמה שלכם נוסעת למקומות מפחידים או מופלאים.
האם אי פעם התעוררתם מחלומות חיים מותשים, חסרי מנוחה? אולי בכלל לא חלמתם. שמעתי בעבר על התרגול הזה שנקרא הליכת מוות וכונתי בעצמי הולכת מוות. אני פשוט קוראת לזה תעופה. אני עוזבת את הגוף שלי, ובכל פעם אני יודעת שיש סיכוי שאולי לא אחזור אליו - שהנשמה שלי עלולה ללכת לאיבוד, להיגנב, להיות לכודה, להאכל או להיאסף על ידי משהו או מישהו חזק ומסוכן יותר ממני. אני עושה את זה בכל מקרה. לפעמים מרצוני החופשי ופעמים אחרות תופסות אותי הרוחות. זה תמיד שווה את זה וככל שזה נעשה יותר, כך זה נעשה קל יותר, וקל יותר לזכור את ההרפתקאות והחזיונות שלכם.
לאן הולכת הנשמה ומה היא עושה כשהיא עוזבת את הגוף בטקסים אקסטטיים?
לפעמים אחת מבקרת מכשפות אחרות או יוצאת לחיפוש יחידני של ידע או מבקרת קבוצות כדי לחגוג יחד בהילולת שבתון של שכרונות ותשוקות. בפעמים אחרות הנשמה תופסת מקום בתוך אדם אחר עבור רכיבה על תרנגולת, או חיה אחרת, או עץ – סתם בשביל החוויה או כדי לרגל או לטייל ביבשה, באוויר או במים.
מי לא משתוקק לנוצות התעופה או לעיניים הרואות של הנשר? אולי הנשמה שלכם נהנית לרכב על הרוח והברק במקום או אולי היא מעדיפה תעופה אל השאול כדי להתארח בחברת המתים וסודותיהם. נשמות של מכשפות אחרות חברות עם כוכבים, שחלקם ילחשו תעלומות בעוד שאחרים רק מגיבים בשתיקה חייזרית קרה.
נשמתם של הרואים תיסע אל העתיד ולפעמים אל העבר.
נשמתו של מרפא, תיסע בתוך גופו של מטופל כדי למצוא את הגורם למחלה כדי שניתן יהיה להסירה.
נשמתו של משנה צורה תחזיק בצורות פיזיות של בעלי חיים, חרקים וצמחים, או שנשמתם תקבל את צורתם בעולם האחר.
הולך החלומות יעוף לחלומות של אחרים כדי להעביר להם הודעות, לשלוח ברכות או סיוטים, או כדי להטיל קללה.
פסיכופומפ יעבור את הדרך שבין העולם שלנו לעולם התחתון, יוביל נשמות אל הגדולים והמתים השוכנים בממלכה למטה ומחזיר מסרים אל החיים. ישנם אפילו מכשפים אפלים שעוזבים את גופם כדי לגנוב נשמות, להחזיר אותם ולבקבק אותם, כרוכים בפטיש כדי לחזק את כוחם בקסם השחור.
איך משיגים תעופה נפשית?
חלק צריכים לעבוד על זה שבועות, חודשים או שנים.
חלקנו עושים זאת באופן טבעי כמו נשימה, ללא סיוע ופשוט לא יכולים להתאפק. מכשפה אחת מכה בתוף כדי לחקות פעימות לב מהירות ונופלת לטראנס מעורר. אחר שר לחש מהר יותר ויותר כדי להאיץ את הנשימה ולהציף את הדם בחמצן. קבוצות של מכשפות משפשפות את עצמן במשחת תעופה ורוקדות ושרות כל הלילה מסביב למדורה ביתר שאת עד שהן מגיעות לאקסטזה. עוד אחת מתקשרת עם רוחה, לוחשת את כוונתה ונרדמת מתחת לעור דוב אוחזת בשרביט השוטים, עוזבת את גופה דרך עולם החלומות.
שיר תעופת הרוח:
"רוץ בן סוסי,
רוץ ודהר!
רוץ בביקעה,
טוס בהר!
רוצה, טוסה,
יום וליל -
פרש אני
ובן חיל!"
חיים נחמן ביאליק.
יש מילים וצמחי מרפא ותנוחות. יש מוזיקה וריקודים ושירה. יש צום ונדנוד ותפילה. לעמוד על רגל אחת, לעצום עין אחת ולהרים יד אחת. חלק אכלו את הפטרייה הזו, או השרו את העשב הזה ביין למשך הלילה, או החדירו לשומן הזה עלי דטורה ושורש דודא. אתם תשירו את המילים האלו, אתם תצעקו אותן, תתכוונו אליהם. תכו בתוף הזה ותנערו את הרעשן הזה עד שפרקי הידיים שלכם יכאבו, עד שלא תרגישו את הידיים שלכם יותר. תרקדו מסביב למדורה עד שתזיעו ותזיעו ואז תזיעו שוב, עד שתשכחו שאתם אנושיים. התעטפו בחושך מוחלט עד שאין דבר מלבד עולם החזונות. כל הדברים האלה ועוד יכולים להוביל למוות השמאני הקטן ואז להוביל אותכם אל הדלת של העולם האחר.
הכל נשמע רומנטי מאוד עד שמישהו מאבד עין, או נשמה, או את חייו. חלקם לא חוזרים, חלקם לא חוזרים בחתיכה אחת, אבל רובם לעולם לא ילכו בכלל כי הם חוששים מהמוות מעל הכל. וצריך לפחד מזה - צריך לכבד את המוות ואת הפחד. אנחנו לא צריכים להיות טיפשים שמועדים בחושך. עלינו לדעת את הסכנה העומדת לפנינו, את הכאב שיבוא, ולהיכנס אליו ביודעין, תמיד נקיים מול כוונות הלב. אנחנו צריכים לדעת למה אנחנו בוחרים למות. האם למות שווה צבירת כוח? לא, זה לא אמור להיות קשור לחתירה לכוח. אנחנו מתים לשרת. ברגע שאנחנו מתים אנחנו כבר לא שייכים לעצמנו. עובדי הרוח הם משרתים של רוחות גדולות יותר מהם. כל רוח משרתת אחרת וגם אנחנו רוחות. תמחקו כל רעיון רומנטי מהראש שלכם - זה לא קשור אליכם או ללהיות מיוחדים - כולנו אחד מיני רבים.
הגוף שלנו הוא בהשאלה, הוא כלי זמני. כל עוד אתם משרתים רוחות, הכלי מוגן מפגיעה וממוות פיזי. אם אתם עושים את זה בגלל עצמכם או עבור כוח, אין שום ערובה שתהיו בטוחים או שתחזרו.
אתה באמת רוצה את זה? האם כדאי לראות ולשמוע רוחות, לטייל בין הממלכות? למה את כל כך רוצה את זה? תהיו כנים עם עצמכם ועם הרוחות ואולי יום אחד תמותו ותחזרו ותצטרפו לשורה הזו של נשמות שנקראות עובדי הרוח.
(שמים טיפה בעין)
"כל דבר שווה הוא מסוכן."
שאלה חשובה בעיניי היא לא איך אפשר לעוף, אלא איך לעזאזל נוחתים?
איך המכשפה מגנה על עצמה במהלך טיסת הנשמה וכיצד היא מבטיחה לעצמה חזרה בטוחה? השמאנים של פעם היו מגינים על גופם הנטוש בקמעות מבורכים ועם שומר אנושי או רוח שתשגיח על הנפש שלהם עַד שֶׁנַפְשָׁם שָּׁבָה מִמִּסְעָה. אם היו סימני סכנה או שהם נעלמו לזמן רב מדי, אפוטרופוס אנושי ינסה לעורר את השמאן על ידי שריפת עשבים מיוחדים, על ידי חזרה על לחש, או על ידי גירוי הגוף בתקווה שזה יגרום לנשמה לחזור ולשמאן להתעורר.
לשמאנים ולמכשפות של פעם היו גם רוחות מוכרות שטיילו איתם בעולם האחר ושימשו כתצפיתניות, שומרי סף ויועצים שונים.
התחפושת היא הגנה נוספת המתועדת עדיין בסיפורי עם ובמיתוסים: אפר המשופשף על הפנים כדי לחקות את הופעת המתים בעולם התחתון, עור של בעל חיים הנלבש כדי להתמזג בקרב בני משפחתם, עשבים מסריחים ולעיתים רעילים משופשפים על הגוף כדי להסוות את הריח האנושי בקרב אוכלי הנשמות. הסכנה לא נובעת רק מהשפעות חיצוניות במהלך טיסת הרוח - אתגר מרכזי שעומד בפנינו הוא לא לרצות לחזור או לשכוח לאן חוזרים. אם המכשפות יחליטו שהם לא אוהבות את ההגבלה של הצורה הגשמית, הם עלולות ביודעין או שלא ביודעין לנתק קשרים עם בשרן ולאבד את הסיכוי לחזור.
המכשפה עלולה ללכת לאיבוד או להיות לכודה, ולבסוף היא תחזור לממלכה שלנו כדי להבין שכבר מאוחר מדי, מאה שנים יחלפו והגוף שלה ושל כל יקיריה נספו. המכשפות עלולות לאבד את עצמן בעת שינוי צורה ולשכוח לגמרי שהם אנושיות ולגמור בתור ארנבת בר בפה של שועל. כשהנשמה לא חוזרת, זה עלול להשאיר את הגוף צמח, או גרוע מכך, משהו אחר עלול להתגורר בתוכו אם הוא לא היה מוגן מספיק.
נשמות עשויות להיות מטבע בעולם האחר, להיגנב, להאסף או להאכל על ידי רוחות חזקות יותר, גופים נחשקים מאוד גם על ידי רוחות לא גופניות. דמיינו לעצמכם רוח שמתה מזמן שמשתוקקת לטעום שוב את מתיקות היין ועושר האוכל, יצור המשתוקק להרגיש את רכות שדיה של אישה מתחת לידיו ואת כל שאר ההנאות שלה. רוח כזו עלולה לגנוב או להרוג כדי להשיג את רצונותיה. אסור לסמוך יותר מדי על העולם האחר ולא לקחת את הרוחות האלו כערך מוחלט או את המילה שלהן לחינם או כפי שהיא נראית.
סמכו על הרוחות המוכרות שלכם שהוכיחו את עצמן פעם אחר פעם ולא באחרים, והם יעשו כמיטב יכולתם כדי להרחיק אתכם ממערת הטורף.
שיר תעופה
נד, נד, נד, נד,
רד, עלה, עלה ורד!
מה למעלה? מה למטה?
רק אני, אני ואתה.
נד, נד, נד, נד,
רד, עלה, עלה ורד!
שנינו שקולים במאזניים
בין הארץ לשמיים.
חיים נחמן ביאליק, נדנדה
איך אני יכולה להתנסות בזה?
להגיע לאני הגבוה שלי, לצאת למסעות אסטרליים בחלימה צלולה, להיכנס במדיטציות לרבדים העמוקים ביותר שלי..?