מחר אנחנו חוגגים כאן בישראל "חג" יהודי, שהוא בעצם צום של יממה שמוקדש למלאך הנופל עזאזל (בין היתר). פשפשתי במשמעויות של השם, ומסתבר שבתרגום השבעים לתנ"ך (המאה השלישית לפני הספירה), המתרגם תרגם את המילה בשני אופנים שונים.

שלושת המופעים הראשונים של השם עזאזל בפרק תורגמו תוך כדי שימוש בשורש היווני "-apopomp", שמשמעו "המבַעֵר" או "המגן מפני הרשע". בדת היוונית, הביטוי "hoi ampopompaîoi" משמעו יצורים אלוהיים האחראים לטקסים אפוטרופאים או משמשים כנמענים של טקסים אלו. ביטויים אלו מופיעים גם בהקשר של טקסים יווניים של היטהרות וכפרה, שחלקם אף כוללים שילוח עיזים, בדומה לטקס המקראי ולמנהג הכפרות, אשר השתמר עד היום, לרוב עם כריתת ראש התרנגולת לאחר שמשלחים אליה את כל הזוהמה האנושית שנצברה במהלך השנה. במופע האחרון של השם עזאזל, תרגום השבעים נוקט שורש אחר לחלוטין. כאן בחר המתרגם בצירוף מילים המתאר את ה"שחרור" או ה"שילוח" (aphesis) של השעיר, במקום לכנות אותו בשם. תרגום זה מתיישב עם ייחוס אטימולוגי של השם עזאזל לשורש הארמי אז"ל, "ללכת". כך נעלם מפסוק כ"ו כל אזכור של עזאזל כישות בעלת כוח. כתבי יד מאוחרים של תרגום השבעים תיקנו את התרגום היווני המוקדם וציינו כי עזאזל משמעו "מקום סלעי ומבוצר" שאליו נשלח השעיר במדבר לרוב.

על פי ספר חנוך א', העולם כולו הושחת על ידי המעשים שלימד עזזאל (לא עזאזל), שלו יש לייחס כל עוון. על פי חנוך א', עזאזל הוא מבני האלוהים המופיעים בספר בראשית. הוא שלימד את בני האדם לייצר נשק וקוסמטיקה. בעקבות גילוי הסודות השמימיים, בני האדם הושחתו וסרו מדרך הישר. האלוהים ביקש מרפאל לקשור את עזאזל, להשליך אותו לתוך פתח במדבר (דּוּדָאֵל) ולכסות אותו באבנים משוננות ואפילה, שם ישכון לעולם ופניו לא יראו אור. סיפור זה מופיע גם בספר טוביה, אך לאשמדאי.

הרחקת עזאזל אל פתח במדבר דּוּדָאֵל והקשר לשורש הדודא (המנדרגורה) משקפים את הפחדים העמוקים שלנו מפני הכוחות הדמוניים שבני האדם רצו לנצל. עזאזל, שלימד את בני האדם על כלי נשק וקוסמטיקה, והשורש הרעיל של הדודא, שזכה למעמד מיוחד בעבודות כישוף, הם שני סמלים של ידע אסור ועוצמה שעלולה להשחית. דווקא בני האדם, במקום לכבד את הסודות האלו, ניסו לנצל אותם לצרכיהם. הפיתוי להפיק כוח משדים ורעלים משקף את התאווה האנושית לשלוט בכוחות שאינם מובנים עד הסוף.

בספר חנוך ג', עזאזל הוא אחד משלושה מלאכים: עזה, עוזה ועזאזל, שהתנגדו למינויו של חנוך לדרגה הגבוהה של מטטרון.

בעברית מודרנית, המילה עזאזל נמצאת בשימוש בקללה: "לך לעזאזל", שמשמעותה דומה לביטוי "לך לגיהנום". אמירת "לעזאזל" סתם, ללא הפנייה למישהו מסוים, בדרך כלל משקפת מצב של כעס או תסכול.

עזאזל מופיע גם בקוראן, בסורת הכוכב - סורת א-נג'ם (סורה 53). בפסוקים 19-20 מופיעים שמות של שלוש אלילות שנחשבו בתקופת הג'היליה כבנותיו של אללה - עוזא, אללאת ומנאת. פולחן אלילות אלה מופיע גם אצל הנבטים. הקוראן יוצא כנגד הסגידה להן.

טקסי כפרה במזרח הקדמון מוכרים גם מהספרות האכדית. לשורש כפ"ר בעברית מקביל הפועל האכדי kuppuru, המשמש בספרות האכדית בטקסים לפיוס האלים על ידי טיהור והרחקת הרע. בתעודה המפרטת את טקסי ראש השנה הבבלי, מתועד טיהור מקדשיהם של מרדוך ונבו ביום החמישי לחג, תוך שימוש בפגר כבש ובשילוב תפילה של הכהן הגדול בסוף היום.

אם רק היינו יכולים לשלוח את כל הצרות להר עזאזל כמו השעיר אולי הדברים היו נראים כאן אחרת, אבל נראה שהן כבר עושות סיבוב בעזה. מה שמזכיר לי את האמרה של ג'ורג' אורוול: "מלחמה היא שלום", כי זה לעיתים נדמה שהבעיות פשוט מוצאות את דרכן מחדש, בלי קשר לאן ננסה לשלוח אותן. בסוף, תמיד עדיף להתמודד איתן פנים מול פנים.

התמונה של השעיר לעזאזל ששולח ביום הכיפורים הוא ציור מאת ויליאם הולמן האנט.