על פרו-מיתוס הבריאה ושורשי הרוע
פורסם ע"י entheogenic paths בתאריך
אתם בטח שואלים את עצמכם איך זה מתקשר לנתיב הרעל...ואני שואלת את עצמי איך לעזאזל אני אמורה להתחיל מאמר על עשבי מכשפות ואגדות עממיות אחרי זמן מה?
בהיותו דיון ולא אגדה ארכיטיפית, בעייתי להתחיל במילים הנצחיות 'פעם' או 'היו היה', אך עם זאת יש לגשת לנושא הזה איכשהו.
אולי זה צריך להיעשות בדומה לסיפורי האגדות עצמם, באופן אלכסוני, צדדי, בצורת מלאכה ספרותית...
אז הבה נצא לדרך
סיפורים הם הדרך בה אנחנו מתמודדים עם מקרה.
סיפורים הם סימן שאנחנו לא יכולים להתמודד עם מקרה.
אנחנו מוצאים שזה בלתי נסבל שדברים פשוט קורים, לטוב או לרע, ללא חרוז או סיבה, פתרון או טיפול. כשהדברים אינם בשליטתנו.
וכך...אנחנו מחפשים דפוסים בכוכבים, התכתבויות בקלפים והון בעוגיות מזל סיניות לאחר ארוחת הערב.
או בצורה לא פחותה של חשיבה קסומה, אנחנו פונים לסיפורים, עלילות ונרטיבים כאשר אנחנו מתמודדים עם המציאות המורכבת.
סיפור הבריאה הוא נרטיב סמלי של תחילת העולם וכיצד אנשים הגיעו לאכלס אותו לראשונה.
השימוש הפופולרי למונח מיתוס מתייחס לעתים קרובות לסיפורים שקריים או דמיוניים,
אך בתרבות החברתית שבה מספרים אותה, מיתוס הבריאה (למשל) נחשב לרוב כמעביר אמיתות עמוקות - מטפוריות, סמליות, היסטוריות או מילוליות.
הם בד"כ נחשבים למיתוסים קוסמוגוניים - הם מתארים את הסדר של
הקוסמוס ממצב של כאוס או אמורפיות.
.
מיתוסי יצירה חולקים לפעמים מספר תכונות.
· לעתים קרובות הם נחשבים לחשבון החשמל האישי של אמנים קדושים ומעונים וניתן למצוא אותם כמעט בכל המסורות הדתיות הידועות.
· כולם סיפורים בעלי עלילה ודמויות של ישויות, תבניות אנושיות או חיות עם קול זוהר שעוברות מטמורפוזה.
· לעתים קרובות מיתוסים מתרחשים בעבר אפלולי ולא ספציפי, כפי שהיסטוריון הדת מירצ'ה אליאדה כינה כ- illo tempore ('באותה תקופה').
מיתוסי בריאה מתפתחים במסורות שבעל פה ולכן יש להם גרסאות מרובות שנמצאות בכל התרבות האנושית. הם הצורה הנפיצה ביותר של מיתוס.
.
סיפור מיתוס הבריאה הגנוסטי מתחיל ככה:
הכל התחיל באחד, שלבדו מלך נורא.
לא היה דבר חוץ ממנו, והוא היה הכל, אבל – בודד.
הוא נקרא 'המונאד', האחד, הוא היה מאז ומעולם, והוא תמיד היה ויהיה מופשט וטרנסאנדנטי לחלוטין..
מתוכו, כתוצאה מהחלוקה או המחשבה הראשונית, נולדה הישות השניה -Pronoia- שהיא הידיעה המקדימה או -Ennoia- מחשבה. היא נקראת גם ברבלו Barbelo –.
אחריה נולד אוטוגנס- (Autogenes)- כלומר 'הנוצר-מתוך-עצמו'.
ואחריו נולדו תריסר האאונים (Aeons)- האאונים הם ישויות נצחיות.
הם נמצאים ב-Pleroma, שהיא רקיע שמימי השופע בישויות.
עד כאן הכל הלך כשורה. אך תכף מגיעה השבירה הקלאסית.
הישות הנקבית הנקראת 'סופיה פיסטיס' – ספירת החכמה הנאמנה שלנו, חטאה, כאשר חשבה שהיא יכולה ליצור ללא בן זוג וללא רשות של המונאד.
היא הרתה, אבל היא גם הפילה.
.
העובר, הנפל, נקרא בשמות רבים:
כאוס, סכלא (טיפש בארמית), סמאל ובעיקר ילדבאות.
.
הוא מתואר לפעמים כדרקון עם ראש אריה, והוא היה דמיורג - חצי אל או אל נמוך או השטן בכבודו ובעצמו. הוא נוצר תוך הפריה עצמית של אמו סופיה וזה קצת הופך אותו לבורא העולם.
ילדבאות הוא כנראה שילוב של המילים "ילד" ו"צבאות", שהוא כמובן שמו של האל המקראי.
על פי הגנוסטיקאים האל המקראי, בורא העולם, הוא לא טוב, אלא רע, מפני שרק אל רע יכול היה ליצור עולם מלא בכל כך הרבה סבל. אחרי שיצר את העולם הוא הכריז: "אני אל קנאי – אין עוד מלבדי!". שטות מוחלטת כמובן, שהוצאה מהקשרה בחסות הגנוסטיקאים.
.................
לשבור מיתוסים של הטבע האנושי זה לא כמו לשבור את המיתוס של שן שנותרה בבקבוק קולה במשך שבוע ותירקב (היא לא). או שבני אדם משתמשים ב- 10% מהמוח שלהם [כמובן שהרבה יותר].
- רוב האמונות הכוזבות ניתנות להפרכה בבירור דרך מבחן בודד, בדרך כלל פשוט. אך לא יהיה מבחן אחד, ואפילו לא כמה מבחנים פשוטים שיכולים להשמיד כל חלק מהמיתוסים בנוגע לגזע, תוקפנות או סקס למרות שאנחנו עדיין יכולים לראות שהם טועים...
-
לשבור מיתוסים על הטבע האנושי דורש קצת יותר מאמץ.
זה אומר לשבור את החנק של הפשטות בהשקפתנו על מה שהוא טבעי ולהכריח את עצמנו להבין שלהיות אנושי זה מאוד מסובך.
משמעות הדבר היא ערעור השכל הישר וההסתמכות שלנו על כלליות ותפיסה פופולרית, ולמעשה התעמקות בפרטים הקודרים של מה שאנחנו יודעים שבני אדם עושים בפועל.
-
מתברר שכדי להיות מסוגלים לשבור את המיתוסים האלו אנחנו צריכים לקבל מצע בסיסי משותף של הבנה.
נקודת מוצא של ידע שממנה ניתן להתמודד עם המיתוסים עצמם.
נקודת מוצא זו כוללת את מה שאנחנו מתכוונים אליו ב"מיתוס" ו"טבע אנושי" ולמה שני הדברים האלה חשובים בחברה שלנו. זה כולל גם מהי תרבות, אבולוציה וגנים וכיצד זה יכול להשפיע על כולנו.
פאק איט, בואו נחזור רגע לסיפור הגנוסטי.
-
ילדבאות יצר לעצמו ארכונים, שליטים שישלטו תחתיו, ושמותיהם יהו (כנראה השם המפורש), אלואייאו (אולי 'אלוהים') אדוני וצבאות. הוא יצר גם 365 מלאכים רעים כנראה כנגד 365 מצוות אל-תעשה.
ילדבאות והארכונים שמתחתיו יצרו את האדם הראשון, אדם קדמון.
הם עשו זאת בעזרת השתקפות של הפלרומה, כלומר האדם הוא מודל איזומורפי של העולם העליון. אך האדם נשאר ללא רוח חיים, ולא יכול היה לעמוד על רגליו.
-
סופיה נחלצת לעזרה, ומאפשרת לניצוץ אלוהי (ניצוץ אמיתי, מהאל העליון) לרדת ולהיכנס אל תוך אדם – כלומר האל נופח בו רוח חיים.
אבל בכך סופיה למעשה מרמה את ילדבאות והארכונים, כי בכך היא הופכת את אדם לעליון עליהם, שהרי להם אין ניצוץ של אלוהות בתוכם. – המונאד לא השתתף בבריאתם, והם נפלים.
לכן הם מבקשים עכשיו לכלוא את אדם בגן נעול (גן עדן), ולשדוד ממנו את הניצוץ האלוהי שבו.
-
סופיה שוב מתערבת ומנסה להציל את המצב.
היא שולחת את בתה, זואי-Zoe , ביוונית 'חיים', כלומר זו המקבילה של חוה אמנו.
זואי חודרת אל הנחש שבגן ומעניקה לו חכמה – הנחש מאוחר יותר יתן עצות טובות ואנתאוגניות לאדם.
זואי גם נכנסת אל חוה הארצית, כלומר יצור בשר ודם שנמצא יחד עם אדם בגן. כשאדם מזדווג עם חוה הארצית, הוא מוליד ממנה את נוריאה (Norea) ואת שת, ששניהם מולידים את שושלת הגנוסטיקאים (הגנוסטיקאים מאמינים שהם בני אדם מיוחדים, בני אור, בעלי ניצוץ אלוהי).
אבל אז זואי עוזבת את חוה הארצית, וחוה הארצית, מתעברת על ידי הארכונים וכך נולד קין, אשר ממנו נולדים האנשים ללא הניצוץ האלוהי – כלומר, בני החושך.
-
האנושות מתחילה את דרכה.
מיד בהתחלתה, 365 המלאכים מזדווגים עם הנשים של בני האדם הרגילים, בני החושך. מלאכים אלה גם נותנים לאנושות תורה רעה, כשפים ודרכים לעקור שורשים.
כך נוצרת לה אנושות מרושעת, בורה ורבת עוצמה, ובקרבה, חבורה קטנה של בני אור חכמים ומדוכאים.
\
הסוף הגנוסטי.
\
אחת האירוניות של ההיסטוריה המיתית הזו היא, שיהוה עצמו אשם בסגידה עצמית.
הראשון והאחרון:
בספר ישעיהו, פרק מ"ד, פסוק 6, נאמר: "כה אמר יהוה מלך ישראל וגאלו, יהוה צבאות: אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים".
ובפרק מ"ח, פסוק 12 של אותו הספר, חוזר אלהים וקובע שוב: "אני
ראשון, אף אני אחרון" (פס' 12).
-
אין ספק כי תכונה זו היא בלעדית לאלוהות היהודית: הוא ההתחלה והוא הסוף.
-
הוא הראשון והוא האחרון – מעתה ועד עולם, ככתוב בספר דניאל ו': "שהוא אלהים חי וקיים לעולם, אשר מלכותו לא תכלה ושלטונו יהיה עד קץ הימים" (פס' 27).
