דיימוניקה ומלנכוליית שבתאי
פורסם ע"י entheogenic paths בתאריך
עצלנות, חוסר השראה ופרדוקסים מנטליים רעילים.
המוח המלנכולי הוא נחש עקלתון.
מעבריו המלופפים מסתירים חורים עמוקים וכהים יותר ליפול אליהם. אותה תשישות דיכאונית המאפיינת משוררים ואמנים אשר סברו את סדר העדיפויות של העולם המטריאליסטי כשקוף, דו ממדי וחסר חשיבות. (עזבו רגע את הרעלות העופרת שכל האמנים דאז קיבלו כתוצאה מליקוק מכחולים הטבולים בצבעי שמן וקובלט, אנחנו פה כדי לאפיין את הכוכב שבתאי).
מה שנראה כליקוי אופי שלילי הוא למעשה פוטנציאל לגדולה.
האקסטזה של הטירוף, להבת ההשראה וקדחת ההתלהבות, כשהן כלולות בתוך הקלדרון של המלנכוליה השבתאית, הן הופכות לכלי רב עוצמה.
האש הבלתי מרוסנת שתכלה את עצמה במהירות, הופכת למתנת האלים לאנושות וניתן לכוון אותה בעזרת הבעת רצון או משמעות אישית. (תודה לפרומיתאוס).
מה יש באיכות הזו שמניעה אדם ואישה לדברים גדולים, אך גם גוררת אותם אל תוך החושך? אולי דרך התמודדות עם הצללים ושהות ממושכת בחושך הם רואים יותר לעומק את עצמם ומסוגלים לשקף את התהום הזו בחזרה לעולם.
למדתי שבזמנים האפלים שבהם הכל נראה סטטי ובלתי משתנה, אנחנו פותחים את הפוטנציאל העמוק ביותר שלנו לשינוי.
אני מקוטבת בין שני הקצוות האלה, האחד מהורהר מאוד, מופנם ולעתים קרובות ללא מוטיבציה. הקיצוניות האחרת מתבטאת כאנרגיה מאנית או כדחף להשיג כמה שיותר דברים במהירות האפשרית (שתיקיית ההורדות שלי לא תדע עוד עומס חסר משמעות. אמן]. עם השנים למדתי לרכב על הגלים האלה תוך כדי הבנה של הגאות המשתנה. האחד מפצה על השני ומאזן אותו. יצירה ושפיכת האנרגיה שלנו לדברים אינה קיימת ללא הגבלת זמן.
הזמנים השקטים, המהורהורים והנינוחים, הם אלה שמאפשרים למוח שלנו ליצור קשרים חדשים ולאפשר לרעיונות חדשים לעלות אל פני השטח. אני מוצאת את עצמי לעתים קרובות בפוזה של מלנכוליה א' מהתחריט של דורר, עם סנטר נטוע בידיים ומבט מזוגג בעיניים.
.
דיימוניקה:
במג'יק הרנסנסי-איטלקי אומרים שיש ארבעה ליחות או מזגים, התואמים את ארבעת היסודות, וארבעה מכוכבי הלכת לארבעת עונות השנה, לארבעת חלקי היממה, ולארבעת השלבים בחיי האדם:
סנגוויני של מרה אדומה (דם), אוויר וצדק.
כולרי של מרה לבנה (ריר), אש ומאדים.
פלגמטי של מרה צהובה (מרה), המים והירח.
ומלנכוליה של מרה שחורה, כדור הארץ (אדמה) ושבתאי.
אנשים שניחנו במזג הסנגוויני יהיו פעילים, מצליחים ומלאי תקווה. אנשים כולריים יהיו עצבניים, ונוטים להילחם.
אנשים פלגמטיים יהיו שלווים, ולפעמים קצת אדישים.
בעוד שבדרך כלל התייחסו לאנשים מלנכולים בצורה שלילית, ואלו שנולדו בהשפעת הכוכב שבתאי נחשבו במיוחד אנשים עצובים, עניים ולא מוצלחים. המרה השחורה מקבילה לסתיו, לערב, ולגיל הרביעי (מעבר לגיל 60).
למרות הרושם הראשוני השלילי הזה, המזג האפל של המלנכוליה קודם והוערך מחדש בתקופת הרנסנס באמצעות עבודות של קבוצות הרמטיות ההולכות וגדלות, ומתוכן הושפעו משוררים, אמנים, מאגיקונים ומכשפות, פילוסופים, משיחי שקר ושאר האנשים שהנחילו לנו כאוס תרבותי.
שינוי הגישה הזה נוצר עקב הטקסט הפסאודו-אריסטוטלי 'פרבולמטה', שרעיונו נטמע בניאו-פלטוניזם של הרנסנס.
באמצעות טיעון מפורט ורפואי, הפרובלמטה פיסיקה הצהירה כי כאשר הגבורה, הטירוף או הזעם, שאפלטון כינה כמקור כל ההשראה, משתלבים עם המרה השחורה, אז נוצרים אנשים נהדרים.
הגיבורים המלנכוליים האלו, הופיעו לאורך ההיסטוריה והספרות: אפלטון, הרקלוס, אמפדוקלס, המלט, בעוד שדמותו של המשורר המדוכא היא קלישאה של ממש. אפילו במיתולוגיה המודרנית, דמותו של באטמן היא גיבור מלנכולי טיפוסי, שכל תקופת הקיום שלה נחנכה מרוח אפלולית במערת עטלפים.
.
מעלת המלנכוליה קודמה בין היתר אצל הקוסם הפלנטרי מרסיליו פיצ'ינו, שכתב על כך בספרו 'דה טריפיליסי ויטה' שבו הוא ייעץ לסטודנטים בעלי מלנכוליה שבתאית.
השפעה רבה יותר מיצירתו של פיצ'ינו הייתה של, הנרי קורנליוס אגריפס [אגריפה] וספריו
. De occulta philosophia
אגריפה הצהיר כי: "המזג מלנכוליוס, בתוספת אש וזוהר, יוצר את הטירוף והזעם המוביל אותנו לחוכמה ולגילוי, במיוחד כאשר הוא משולב בהשפעה פלנטרית של שבתאי '' .
לאחר מכן המשיך אגריפה לסווג שלושה שלבים וצורות מלנכוליות ייחודיות:
דמיון (אימגינאטו),
סיבה (יחס)
מחשבה (מנטלי)
זה משתקף בחלוקתו של אגריפה עצמו לספריו לשלושה חלקים של אלמנטלי, פלנטרי ועל -פלנטרי.
כאשר הנשמה משתחררת מידי המלנכוליה, היא הופכת מרוכזת בדמיון, ומקבלת עצות והוראות ממה שאגריפה מתאר, שדים נמוכים. המשמעות היא שברמת הדמיון, אדם שלא היה מיומן בעבר יכול פתאום להפוך לאמן או בעל מלאכה (מקבלים השראה, מבקרים במערה של המוזה).
ברמה השנייה, כשהנשמה יוצאת לחופשי מידי המלנכוליה, היא מתרכזת בסיבה, היא הופכת לביתם של שדים אמצעיים (מתווכים). כאן, הנשמה מקבלת ידע על עולמות הטבע והאנושות, וכך האדם יכול להפוך לפילוסוף או לרופא.
לבסוף, כאשר הנשמה מתרכזת באינטלקט, האדם ניהיה מוכר עם 'סודות גדולים' של מיסטיקה ורוחניות.
.
מה שחשוב בחלוקה של אגריפה בשלבי המלנכוליה לאמנות, פילוסופיה ורוחניות, היא ההשפעה שהייתה לה על אלברכט דורר. חמש עשרה שנים בוגר יותר מאגריפה.
אולי המפורסמות יותר מכל יצירות האמן היא מלנכוליה הראשונה, תחריט משנת 1514.
כמעט עשרים שנה לפני ההדפסה של ספרי אגריפה בשנת 1533.
דבר המצביע על כך שלדורר היה כנראה גישה למהדורה של כתב היד הרשמי משנת 1510.
.
היצירה מציגה את רוחה המכונפת של מלנכולי היושבת בתנוחה האופיינית הן לה והן לאלה הסובלים או המבורכים על ידה: ראשה מונח בידה השמאלית, מבטה ממוקד בריכוז. יש לה את הבלאקפייס המלנכולי (אומרים שזה נגרם על ידי המרה השחורה), והיא מחזיקה מצפנים בידה הימנית.
על הרצפה המקיפה אותה מערך של כלים לנגר, ארנק וכלב ישן, כשברקע נמצא פולידרון וסולם עולה.
דורר פעל לפי עצתו של פיצ'ינו כדי לרכך את המלנכוליה עם צדק (יופיטר) או ונוס. על הקיר שמאחורי מלנכולי נמצא ריבוע הקסם של יופיטר. בעוד שניתן לשער כי מערך המאזניים, סמוך לייצוג של נוגה (ונוס), מכיוון שכוכב זה שולט במזל מאזניים.
אם כך המצב, אז התחריט הוא דימוי האלה ועילוי של מלנכולי. היא לא יושבת שם במצב אורתודוקסי של דיכאון קליני, אלא בהנעה של טראנס מלנכולי, בהשראת השדונים של סאטורן, כאשר תשומת לבה ממוקדת לחלוטין בחוויה.
הכלב הישן והרעב לצידה מעיד על עוצמת הראייה שלה, עם חששות לעולם החושים הפיזי שנותר הרחק מאחור.
העטלף הנושא את כרזת המלנכוליה על רקע דמדומי השקיעה, מבטא את ההצהרה:
"שעה של חשכה מקדימה כל פעולה יצירתית".
המלנכוליה תוארה כשינה מתוקה של החושים. זו רק ידה של המלנכוליה שזזה, כשהיא מתעדת את האירועים בחזון שלה.
אצלי התיאור הזה מזכיר אלה בשם הל, מלכת העולם התחתון הנורדית. גם להקטה, לילית קאלי ובריגיט יש כלבים שחורים במסורות העממיות.
מלנכוליה 1, תחריט של דורר
ניתן להעזר גם ברוחות הצמחים. ולא רק ברוחות מהרנסנס.
רבים מאיתנו משתמשים בקפאין מדי יום כדי לעורר את עצמנו לבצע את משימותינו.
צמחי מרפא המסייעים לזיכרון ומביאים בהירות למוח, כמו רוזמרין, אשווגנדה או באקופה מועילים לתקופות לימוד ארוכות והתקרקעות. ואז יש גם את רוחות הצמחים המשכרות ששולחות אותנו לטירוף שיכור, רוחות צמחיות ופוטנטיות, הפותחות אותנו למקורות השראה חדשים.
כשאנחנו נמצאים במקום הזה של טירוף יצירתי אנחנו בלתי ניתנים לעצירה.
סעו על גל ההשראה שלכם, אך תזכרו כי תקופות הקיפאון האלה הם אלו שיבנו את עתודותינו לעוד פרץ יצירתי.
שבת ירוקה לכולם.
שתף את הפוסט
- אין תגובות
- תגיות: נתיב הרעל, שבתאי
