מאת: Massimiliano Palmesano
תורגם מאיטלקית
.
.
.
.
.
-האיים האאוליים וצורות מחשבה שמוחזקות באיזור-
אליקודי (5 קמ''ר) הוא אחד האיים הקטנים והפראיים ביותר בארכיפלג הגעשי האאולי
יחד עם פיליקודי (9 קמ''ר), תאומו.
קבוצת איים זו יושבת מול החוף הצפוני של סיציליה.
האי הגדול ביותר נקרא ליפארי עם אוכלוסייה מיושבת של כ- 12,821 תושבים,
בימי הקיץ האוכלוסיה התיירותית עולה לכ-20,000 מתאכלסים.
בימי השלטון הפשיסטי שימשו חלק מהאיים כמחנות ריכוז לאסירים פוליטיים.
האיים האאוליים קרויים על שמו של איולוס השלישי, בן פוסידון ושליט הרוחות
במיתולוגיה היוונית.
.
בפולקלור האאולי שמו של אליקודי [Alicudi] תמיד נקשר בסיפורים פנטסטיים ומסתוריים:
מארה\מארות (מכשפה) שטסות לפאלרמו (מטרופולין תרבותי שהיווה עיר נמל טבעי)
או אפילו לאפריקה, בני אדם שהופכים לבעלי חיים, דייגים שיודעים נוסחאות קסם
כדי 'לחתוך' את חצוצרות הים, מנבאי עתידות, אורקלים ושאר נוכחויות מסתוריות ומיתיות.
כיום, רוב הליפארים (ילידי האי והמסורת) המאכלסים את האיים מאמינים בתוקף
הפולקלור האאולי ובאמיתות החזיונות יוצאי הדופן שהשאירו המארות.
האיים האאוליים עדיין שומרים על הילה של מסתורין וקסם, המיושבים מאז התקופות הפרהיסטוריות.
בקצרה, המיתוס מושרש עמוק בספר האודיסאה ומספר על משפחה קלאסית מיוון העתיקה, הבן (המלך אוסון)
חותר את מקום האב, האב מקנא בבנו, והבת, כנראה מוחפצת כממלכה כלשהי.
בכפר קטן בשם 'קוואטרופאני', קיימת אמונה עד יום זה על פייה זעירה
המכונה 'u fudditt' שדון קטן או 'u cappidduzzu' המתפרש לכובע קטן.
השדון\ כובען הקטן, נצפה מקפץ מפיק הררי אחד לשני באי,
מה שמסמל עבור הליפארים חדשות דו-ערכיות, לרוב מפחידות או מרתיעות.
השדון הקטן יכול לחלק מתנות עתירות חן והדר או תעלולים שובבים. מסיבה דו-ערכית זו, תושבי האי
מעדיפים לא לפגוש את 'יו-פודיט' \ 'יו-קאפידוזו'.
במידה וזה קורה, יש להתנהל בפניו בזהירות ובדיוק רב כדי שלא יתרגז.
.
.
האי אליקודי
.
.
-האי של חותכי הסערות-
אם בליפארי, שהוא האי התיירותי המאוכלס ביותר, מסורות ואגדות העם האלו נשמרו,
אז סביר להניח שהאי אליקודי הוא תיבת אוצרות של אמונות קדומות וסיפורים יוצאי דופן מתמשכים.
האי היה מיושב תמיד בדלילות, הדיבור הוא על מקסימום של 1500 תושבים בין סוף המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20.
פני השלטון קרסו אז בעקבות גל ההגירה העצום של המאה ה-20.
כיום, התושבים באליקודי הם כ-100 איש, אי המאוכלס בעיקר בידי דייגים וחקלאים.
דרך שושלות משפחתיות שמקורן הלך לאיבוד בערפילי הזמן, הטקס העתיק מוסר
כיצד 'לחתוך' את חצוצרות הים ואת הסופות הפוגעות בסירות הדייגים.
רבים באי טוענים כי הם מכירים את הטקס ותרגלו אותו מספר פעמים בהצלחה.
הדייגים הוותיקים מסבירים שכאשר ניתן להציץ בחצוצרת ים או סערה מתקרבת באופק, 'החותך' תופס עמדה בחרטום הסירה ומתחיל
ללחוש את הנוסחה המלווה במילים ובסדרת מודרות. (מודרה- סדרות של תנועות ידיים המשחררות ומתעלות אנרגיה).
עד היום, הדייגים נוהגים להקפיד לצאת להפלגה רחוקה רק עם אנשים היודעים לחתוך סערות.
המסורת של 'החותכים' מרמזת על קשר עם המצע המייסד-מיתולוגיה של האי ונראית כמעין כוח שאדון הארכיפלג, אל הרוחות איולוס העניק לתושביו.
הקשר בין איולוס והיכולת "לחתוך" את הסופות היא ככל הנראה ליפוף ישיר ודמוני של הכוח הנקרא פודיטו או לפעמים אפילו נקרא בשם השטן.
.
.
- נשים וסירות מעופפות -
יותר מכל דבר אחר, אליקודי, שהיוונים כינו בשם אריקוסה, הוא אי של נשים מעופפות
ושל חזונות יוצאי דופן.
תושבי אליקודי, המכונים maharearcudare, עפ"י סיפורים פופולריים הצליחו להפוך
את עצמם לעורבים וחתולים, להטיל עין רעה ולבצע כישופים חזקים, אך מעל הכל הם
שלטו בכוח התעופה במטרה להגיע לפאלרמו, לשם טסו כדי לקחת חלק בזרם חיים
מלאי אירועים המוזכרים רבות בפולקלור.
חלק מסיפורי העם מרחיקים לכת עד לתוניסיה ומקומות אחרים בחופי אפריקה.
מקומות מהם חזרו נשים מעופפות כשהן נושאות איתן חפצים ובגדים יוצאי דופן שלא היה
לאף אחד שנראה אי פעם באי.
המכשפות הארקודריות הצליחו לרחף באוויר, לרכב על מטאטאים כמו 'עמיתיהן' היבשתיים מימי הביניים,
אך גם הצליחו לצאת לתעופה דרך סירות דייג קטנות.
רבים מתושבי האי נשבעו שחזו במראות אלו בזמן שהמארות הפליגו בשמיים,
בלילות מלאי כוכבים וירח מלא.
לעתים קרובות, הנוסעות שטסו בשמי הים הליליים היו נשות הדייגים שעסקו במסעות דיג ארוכים ומסוכנים, מסיבה זו
המכשפות טסו בחיפוש אחר בעליהן במטרה להגן עליהם
מפני סכנות הים ובכדי להשלים את מסעות הדייג ופיקוח על דרך חזרתם הביתה.
מפגשי המארות של אליקודי נערכו בחופים, גברים ונשים כאחד שמחו והיללו סביב
שולחנות מלאים בכל מעדן.
הדייגים ראו את המפגשים הללו מתוך סירותיהן, שעפ"י הסיפורים נערכו על רצועות חוף
שלא נגישות מהאדמה והוסתרו ע"י צוקים.
נראה כי רבים הגיעו לחוף כדי להשתתף בנשפים, תוך מתן תשומת לב רב לכבוד הטאבו הטקסי שנדרש- כשברגע שהתקבלו
בברכה ע"י המארות למפגש, נדרש מהדייגים לא להתלונן על איכות המזון והמשקאות המוצעים, שלעיתים היו מרירים.
מי שלא כיבד טאבו זה, קיבל מכות והושלך לים.
.
כיום מעט הארקודרים המאכלסים את האי אומרים שהם לא ראו דבר מזה זמן, אך כולם מאמינים בתוקף באמיתות החזונות יוצאי הדופן הללו.
.
סיפור הנפוץ מאוד באי, מספר על שלוש נשים לבושות בשחור (כמו במקרה של ליפארי
ושלושת הדמויות הנקראות איולוס) שנצפו על החוף כשהן מכינות שיקוי קסמים עם מים
בקערה תוך כדי אמירת לחשים סודיים.
השיקוי שימש את המארה לטיסה ולעיתים השיקוי הוצע לדייגים בכדי לפתוח להם את
דלתות התודעה אל מחוזות פנטסטיים.
מים כאלמנטל מאפיינים רבות את סיפורי המטאמורפזה שמסרו נשים המסוגלות להפוך
את עצמן לציפורים, בפרט לעורבים. הן שפכו מים לגיגית בה הרטיבו את רגליהן,
ותוך כמה דקות הן שינו צורתן לציפורים ועפו משם לעבר מקומות רחוקים.
.
.
.
The belated witch, by Luis Ricardo Falero
.
-על אפייה פסיכדלית-
לפי השערות מסוימות, הגורם לחזונות המוזרים של תושבי אליקודי נובע עקב צריכת לחם המיוצר עם שיפון המודבק בפטרייה
טפילית של עשבים בשם claviceps purpurea,
ידועה גם בשם ארגוט במסורת העממית, ובצרפתית מתפרש ל- דורבן.
המילה Ergot נגזרת מהסקלרוטיה בצורת קרניים שחורות הצומחת על גבעולי הצמח
ונראית כמו אוזן של עז-Ear-Goat.
אותה פטריה טפילית אשר הובילה את המדען אלברט הופמן לגילוי החומצה הליסרגית.
במינון גבוה, הפטריה גורמת לארגוטיזם- הרעלת מזון הנגרמת מאכילת ארגוט או מזון
הנגוע בה. ההרעלה גורמת לתסמינים גופניים ונפשיים שונים, חלקם מתבטאים דרך
עוויתות והתקפים עצביים, שלשול, הקאות, גירודים, מאניה והזיות.
במצב של אי-טיפול או תזונת ארגוט ממושכת עלול להתפתח בצקת, נמקים ובמקרים
רבים של חוסר טיפול אף למוות.
.
קיימות שתי השערות על הימצאותן של פטריות ארגוט באליקודי:
האחת משערת שהדגנים הגיעו ממוצרי מזון שיובאו לאי מפלרמו וסינה, השניה גורסת
שמדובר בגידולים קטנים ומקומיים שהושפעו מהפטריה.
בכל מקרה, נראה שהארקודרים צרכו לחם על בסיס יומי מתערובת של דגנים שונים,
כולל שיפון נגוע.
זה בהחלט מסביר את גיבורי ההזיות הקולקטיביות שנמשכו שנים ויצרו מגוון עצום של
סיפורים ואגדות עם.
אנתרופולוגים מיקדו את הסיפור על אליקודי בפרק הזמן שבין השנים 1902-1905,
תקופה בה רעב, הגירה ועוני אילצו את תושבי האי להכין לחם עם תוצרת שיפון
זולה ונגועה בארגוט.
מצב שעקב חווית הרעב הקיצונית, טיב ההזיות הושפע. רבים מדווחים על נשפים
מפוארים ומסיבות חוף המלאות במעדנים טעימים.
מצד שני, רובם אכלו לחם ארגוט.
אחת התיאוריות האנתרופולוגיות המוכרות יותר, היא שאנשי האאולי היו מבשרי בשורת ההיפים שפרצה רק 60-70 שנים אחריהם.
ההבדל המהותי הוא צריכה בלתי מודעת של חומר הזייתי, שהוביל לחוויות עמוקות ובלתי מוסברות ומעל לכל,
בלתי נשלטות בהשוואה להיפים ופסיכונאוטים מודרנים שצורכים
חומרים אלו במודעות.
לפי נקודת מבט זו, בשלושת השנים הללו, תושבי האי נאלצו להתמודד עם תפיסת
מציאות מורחבת למדי.
הם היו צריכים להתרגל למצבי תודעה ופיקים משתנים, ולבסוף נאלצו להכיר בחזיונות
עד כדי התחשבות בהם כאמת מוחלטת.
.
.
.
פטריית ארגוט
.
.
-השערות מסתוריות ושורשים שאמניים בדרך לאלאוזיס-
ישנם כמה אלמנטים המעלים שאלות לגבי גרסה זו של העובדות, כלומר על הקשר
בין ארקודרי לארגוט.
ראשית כל, נראה מוזר כי ניתן היה לייצר שפע של אמונות וסיפורים כה נפוצים.
נפוצים עד כדי-כך שהוכנסו בנרטיבים תרבותיים העוקבים אחר מסלול פילולוגי ביניהם,
תוך שלוש שנים בלבד.
יש לקחת בחשבון בבירור כי אנחנו מתייחסים לאירועים שבוודאי השפיעו עמוקות על כל הקהילה ועל דמות הגיבור החזוני באי,
אך רק שלוש שנים נראות מעטות ביחס לאפוסים שנכתבו על גבי עשרות ומאות שנים.
מעט מדי מידע מכדי להיות מסוגלים להסביר פרדיגמות חוזרות, חוויות ותרחישים מקבילים.
סביר להניח שכל התרחישים המתוארים אירעו במסגרת השנים הללו.
אך סביר לא פחות, שההשערה על שימוש מודע ותרבותי בארגוט היא מורשת
של פרקטיקות דתיות קדומות.
למעשה, מכשפות במסורת האירופאית, ובדרום איטליה בפרט, היו בין היתר- Expertdominae herbarum - 'מכשפות החזון', כאלו השולטות ברזיי החלימה ההזייתית ומסוגלות לייצר משחות ושיקויים בעלי יכולת הובלה לממדים על-טבעיים וקסומים
לאלו המשתמשים בהם, כפי שנמסר בבירור באגדת המכשפות של בנוונטו (Benevento).
לכן אין להוציא מכלל זה שהמהארה (mahare) של אליקודי הכירה היטב את הארגוט ואת תכונותיו החזוניות והשתמשה בו למטרות פולחניות.
.
(תבליט קיר של פרסלוס)
.
חשוב להדגיש שאנשי האאולי הכירו היטב את הטפיל, עד כדי כך שהם טבעו שם ספציפי
כדי לציין את אוזני השיפון המושפעות מהפטריה הגדלה על האי, הם נהגו לכנות אותה
'גחלים' בגלל הצבע והנבגים השחורים המייצרים לכלוך דמוי עשן כהה.
יש לקחת בחשבון שיש מספר רב של סיפורים שבהם מדברים על הכנות לשימוש במים,
כמו במקרה של שלושת הנשים או אשת העורב.
קערות וכוסות הכילו ככל הנראה תערובת של אלמנטים שגרמו למצבי חזון, אלמנט
שניתן להסיק גם מהפירוט המתייחס למים המרירים המוגשים במהלך נשפים.
ידוע שרוב הטכנאיות הדליריאנטיות והסוכנים הפסיכוטרופיים המרוכזים בצמחים
אשר שומשו בידי מכשפות במתכונים שלהן, מאופיינים בטעם מר חזק.
עקשנותה של פרדיגמה שמאנית עתיקה לא מאפשרת להציב את השימוש בארגוט כמשהו
אולי אפשרי, מזדמן או מוגבל כרונולוגית, אלא כמרכיב מרכזי מאוחד בידע האקסטטי
של נשים מעופפות..
מחזה מרתק אך נראה שבמיוחד באיטליה מוצא התנגדות רבה בתחום האקדמי.
למען האמת, המכשפות מאליקודי ובנוונטו הן רק חלק קטן מההשערה.
נוכחות השיפון מצביעה על קשר ארכוני ששמרה המסורת האאולית עם מקורותיה היוונים,
המיוחסות לתעלומות טקסיות עתיקות שהוחזקו באלאוזיס לכבוד האלה האולימפית דמטר ביוון העתיקה.
.
(תבליט קיר המיוחס לאלה דמטר)
.
תעלומות אלאוזיס מתאפיינות בטקסים סודיים שאליהם התקבלו רק חניכים.
יסודם מתוארך לפחות כ-1500 שנה לפני ישו (המאה השנייה לפנהס לפי ההמנונים ההומריים),
הרבה לפני שהיוונים הקימו מושבות בדרום איטליה ובאיים האאוליים
ובין היתר הביאו איתם מסורות וצורות מחשבה דתיות.
הייתכן שכת המסתורין (כפי שקרה בכל מיני מקומות, כולל ברומא), הנהיגה או פתחה
את שעריה הסודיים גם בקרב תושבי הארכיפלג האאולי?
ומה הקשר לארגוט בכל הסיפור הזה?
התעלומות כללו בין היתר טקסים שאפשרו לחניכים להשתתף בממלכות הפולחניות
של האלים, אליהם הגיעו כמעט בוודאות הודות לחומרים הכלולים במשקה הפולחני Kykeon.
על הרכב הקייקאון מתווכחים כבר לא מעט שנים:
המשקה עלול להכיל את פרגי האופיום, המתוארים לעיתים קרובות עם אוזני העז
כמאפיינים של דמטר ובתה פרספונה, גם פטריות פסיכוטרופיות ממין פסילוסייב,
כפי שמיוצג על התבליט של פרסלוס, עליו מתוארות אם ובת בכוונה להחליף פטריות.
ברור לנו כבר שהיה שימוש בקלביספס פורפוראה להכנת הקייקיון, כפי שהודגש נרחבות
במשך שנים על ידי ג'ורג'יו סמוריני, אתנו-בוטניסט בעל שם עולמי, שהפיק כמה מאמרים
על הארכיאולוגיה של מסתורי אלאוזיס ועל ההשערות המשכרות של משקה האלים-קייקאון.
ככל הנראה המכשפות של אליקודי מעבירות ידע מסתורי בן אלפי שנים, עתיק כמו האיים האאוליים ותושביו,
ואולי הם סתם בעלי חזון לא מודע המסוגלים להשפיע על המסורת המקומית עד כדי בלבול אמיתי ופנטסטי.
דבר אחד בטוח, גם אם לא יתמזל מזלכם לקלוט נשים וסירות המעופפות בשמי הכוכבים של הקיץ האאולי, האי הזעיר אליקודי יוכל לחטוף אותכם במסתורין שלו ולהפוך את המציאות לחזון פנטסטי.
.
לינק למאמר ולבלוג של מסימילאנו
.
קובץ להורדת הספרון 'THE ROAD TO ELEUSIS'