גופרית ואש :

פורסם ע"י entheogenic paths בתאריך

 

אין מידע מדויק על מועד גילוי הגופרית.  

בימי הביניים פרצלסוס ואלכימאים אחרים של המאה ה-15 הזכירו את היסוד ואף נתנו לו סימול .

 

לגופרית משמעות רבה בעולם האלכימיה. אך המשמעות של הגופרית בין האלכימאים התייחסה בעיקר אל המילה כתכונה הניתנת לחומרים אחרים ולא כחומר ייחודי עם תכונות מסויימות.

הגופרית היא מולקולה, טבעתית המורכבת משמונה אטומי גופרית, והיא מיוצגת כ -  S8.

הגופרית היא אל מתכת מוצקה בטמפרטורת החדר וצבעה צהבהב.

טמפרטורת ההיתוך שלה היא 115°c  וטמפרטורת הרתיחה היא 444°.

ליד מעיינות שיש בהם גופרית יש הרבה משקעים של החומר, בצורת פרחים צהובים מקורסטלים היוצרים נופים שונים ומוזרים.

בשנת 1840 החלה התיישבות סביב מעיינות גפרית במדינת טקסס שהוקמה על ידי ילידי אמריקה. המעיינות האלו שימשו את הילידים לריפוי. בשנת 1860 ג'ון סקינקר פתח באותו המקום את 'טמסקאל' סולפור ספרינגס, וכמעט 30 שנה מאוחר יותר שם המקום הפך לגלן הייבי הוט ספרינגס.

החומר מוזכר גם בתנ"ך , בארבעה פסוקים שונים, תמיד בהיבטים של הרס וחורבן. למשל: "וַיהוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן הַשָּׁמָיִם."בראשית, פרק י"ט, פסוק כ"ד.

שימושים ותכונות של תרכובות גפרית

ליסוד גופרית שימושים אחדים: 

גיפור של גומי המאפשר יצירת צמיגים, שריפת גופרית שיוצרת גז של גופרית דו חמצנית המהווה חומר חיטוי ושימוש נוסף לגופרית יש גם בהכנת חומרי נפץ.    רוב הגופרית משמשת כחומר גלם להפקתן של מגוון תרכובות גופרית הנוצרות מהיסוד ולהן שימוש נרחב בתעשייה. לדוגמה, בייצור חומצה גופרתית.

תרכובות גופרית בבצל ובשום בעלות ריחות חריפים הופכות בבישול לחומרים בעלי מתיקות גבוהה יותר מזו של סוכר. לעומת זאת, תרכובות גופרית בכרוב גורמות בבישול יתר ליצירת תרכובות בעלות ריח דוחה.

בגלל ריחות חזקים ודוחים של תרכובות גופרית כגון מרקפטנים יש למולקולה הזו מוניטין נמוך בין היסודות הכימיים אך מוניטין גבוה בתחום הרוחני של חומרי הגנה מסריחים.

.

גׇּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ

אש וגופרית הוא ביטוי אידיומטי המתייחס לזעמו של אלוהים המצוי גם בתנ"ך העברי וגם בברית החדשה הנוצרית.

בתנ"ך, הוא מופיע לעתים קרובות בהתייחסות לגורלם של הבוגדים.

ברימסטון, מונח ארכאי הנרדף לגופרית, מעורר את הריח החריף של דו תחמוצת הגופרית המופק ממכות ברק.

ברק הובן כעונש אלוהי על ידי דתות עתיקות רבות.

הקשר של גופרית עם גמול אלוהי נפוץ בתנ"ך.

השימוש כשם תואר, אש וגופרית מתייחס לעתים קרובות לסגנון הטפה נוצרי המשתמש בתיאורים חיים של שיפוט וקללה נצחית כדי לעודד חזרה בתשובה פופולרית במיוחד בתקופות היסטוריות של התעוררות גדולה.

 

הפניות בתנ"ך העברי

בתנ"ך העברי שניהם משתמשים בביטוי "אש וגופרית" בהקשר של עונש וטיהור אלוהיים. בבראשית יט, האל היהודי משמיד את סדום ועמורה בגשם של אש וגופרית ובדברים כ"ט מוזהרים בני ישראל שאותו עונש ייפול עליהם אם ינטשו את בריתם עם אלוהים. במקום אחר, מתנבאים משפטים אלוהיים הכוללים אש וגופרית נגד אשור (ישעיהו ל"ו), אדום (ישעיהו ל"ד), גוג (יחזקאל ל"ח) וכל הרשעים (תהלים יא).

נשימת אלוהים, בישעיהו ל:לג, מושווה לגופרית: "נשמת יהוה כנחל גופרית מציתה".

 

בנצרות

אש וגופרית מופיעים לעתים קרובות כסוכני זעם אלוהי בכל ספר ההתגלות הנוצרי שהגיע לשיאו בפרקים 19–21, שבהם השטן והרשעים מושלכים לאגם של אש בוערת בגופרית. האש מופיעה בקטעים כאלה כ"נצחית", לא גופם או נפשם של אנשים רק האש המכלה.

 

רקע היסטורי:

לדברי יוסף בן מתתיהו, "הארץ הזאת נשרפה אז בעצב עד כדי כך שלאיש לא אכפת לבוא בה;... היא הייתה ארץ משמחת ביותר, הן בשל הפירות שהיא נשאה והן בעושר הערים שלה, אף על פי שהיא נשרפה כעת כולה. מסופר כיצד בשל חוסר תום ליבם של תושביה, היא נשרפה בברק; כתוצאה מכך נותרו שאריות של אותה אש אלוהית; והעקבות (או הצללים) של חמש הערים עדיין נראות,..." (מלחמת היהודים, ספר ד', סוף פרק ח', בהתייחסות לסדום.)

 

מלח סדומית :

בספר דברים כתוב שהאל המטיר על סדום ועמורה מלבד 'גופרית ואש' גם 'מלח' (דברים כט'): גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבֹיִים אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ.

כלומר, המקום היפה ההוא נחרב עד היסוד.

רש"י מביא (בראשית יד' ג'), שנוצר שם ים המלח.

הנקרא בלשון חז"ל 'ימא דסדום' (ספר מור וקציעה).

 

מלח סדומית מסמא את העינים, לפי הביאור של רש"י ושל הרמב"ם : כל פת שהמלח בו, צריך נטילת ידים באחרונה, שמא יש בו מלח סדומית, או מלח שטבעו כמלח סדומית, ויעביר ידיו על עיניו ויסמא, מפני זה מחייבים ליטול ידים בסוף כל סעודה מפני המלח.

 

בספר ויקרא (ב' יג') נאמר: וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹקיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח: ובגמ' מנחות (כא' ע"א) מבואר שהיו שמים מלח סדומית. גם בקטורת היה מלח סדומית (כריתות ו' ע"א).

 

וננסה לעיין מהיכן מגיע ה'מלח סדומית'.

בגמרא במסכת שבת (קח' ע"ב) מבואר שהמים של ים המלח הם רפואה לעינים.. עוד מבאור מדברי המאירי שמלח סדומית הוא מלח היוצא מים המלח.

אמנם בספר שלטי הגבורים (לרבי אברהם הרופא, בביאורו לסממני הקטורת, עמ' צו') כתב: המלח סדומי הוא המלח שנעשה בגזירת ה' מהארץ עצמה של סדום שהפך ה' באפו ובחמתו, ואינו מעשה אדם, לא בא מימי הים, אך הוא אדמה סדומית שרופה כגפרית ואש שירדו מן השמים.

 

.


שתף את הפוסט



← הפוסט הקודם הפוסט הבא →


אין תגובות

השאר תגובה